ביאור שטיינזלץ על שבת ק״ז

1 א גמרא אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו שולי בגדו בשבת, ואינה יכולה לצאת — יושב ומשמרו עד שתחשך, ולאחר צאת השבת יכול לקחת את הציפור. מתיב מקשה על כך רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו במשנתנו: ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור. מאי לאו האם לא נפרש כאן, כמו בכל מסכת שבת שהכוונה היא שהוא אכן פטור אבל מלכתחילה אסור לו לעשות כן, ונמצא שמכל מקום יש איסור בדבר, וכיצד אמר רב שיושב ומשמר את הצפור לכתחילה? ודוחים: לא, אלא הכוונה במשנה היא פטור ומותר. ומוסיפים: הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא כך גם כן מסתבר לומר, ממה ששנינו בסוף: למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שניצוד מבעוד יום שמור בתוכו, ומכלל הדברים אתה למד ומבין שהוא פטור ומותר, ממש כנעילת דלת הבית! ומסכמים: שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

2 איכא דאמרי יש שאומרים מעין הדברים הללו בסגנון אחר, שאמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו סיוע לדברי רב, ממה שנאמר במשנתנו: אף על פי שעמד הראשון והלך לו — הראשון חייב והשני פטור, ומאי לאו האם לא הכוונה היא שפטור ומותר? ודוחים: לא, פטור אבל אסור. ואמר רב נחמן: דבר זה בלתי אפשרי, הא מדקתני סיפא הרי ממה שלמדנו בסוף הא למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, מכלל הדברים אתה למד שהכוונה היא פטור ומותר. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

3 ב ובענין זה אמר שמואל: כל פטורי הפטורים, לשון "פטור" האמורים בהלכות שבת, הכוונה היא שפטור אבל אסור, לבר מהני תלת חוץ משלושה אלה שהכוונה היא שפטור ומותר: חדא הא אחת זו, בענין צבי, וממאי וממה אנו מסיקים שפטור ומותר? — דקתני סיפא שכן שנינו בסוף למה זה דומה — לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו. ואידך והדוגמא האחרת של פטור ומותר — מה שאמרו: המפיס מורסא הפותח פצע שיש בו מוגלה בשבת, אם עשה כן כדי לעשות לה למורסה פה פתח קבוע — חייב, ואם להוציא ממנה לחה — פטור. וממאי וממה אנו יודעים שפטור ומותר? דתנן שכן שנינו במשנה: מחט של יד קטנה המיועדת לתפירת בגדים — מטלטלים אותה בשבת כדי ליטול בה את הקוץ, והרי שנטילת קוץ מותרת לכתחילה בשבת, עד שמותר אף לטלטל כלי לצורך זה. ואידך ומקרה אחר מה שאמרו: הצד נחש בשבת, אם היה מתעסק בו שלא ישכנו ואגב כך צד אותו — פטור, ואם צד אותו על מנת להשתמש בו לרפואה — חייב, וממאי וממה אנו מוכיחים שפטור ומותר — דתנן שכן שנינו במשנה: כופין לכתחילה קערה על הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה, וכן כופים קערה על צואה של קטן שלא להתלכלך בה, ועל עקרב לשמור אותו שלא תישך, והוא הדין אם כן בנחש.

5 א משנה שמנה שרצים האמורים בתורה "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחמט והתנשמת". ויקרא יא, כט–ל, הצדן והחובל בהן בשבת — חייב. ושאר שקצים ורמשים, החובל בהן — פטור. ואף אלה, הצדן לצורך — חייב, ושלא לצורך — פטור. חיה ועוף שברשותו שהם ביתיים ונשמעים לו, הצדן — פטור, ואולם החובל בהן — חייב.

6 ב גמרא שואלים: מדקתני ממה ששנינו "החובל בהן חייב" מכלל הדברים אתה למד דאית להו שיש להם עור, שאין חיוב בחובל אלא כשיש עור על גבי הבשר, ודם המכה היוצא מן העורקים מצטבר מתחת לעור. מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר שמואל: שיטת ר' יוחנן בן נורי היא, דתנן שכן שנינו במשנה, ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים האמורים בתורה יש להן עורות, ואף שבשרם מטמא, עורם אינו כבשרם ואינו מטמא, וחכמים אומרים שאחדים מהם עורם כבשרם ומטמא כמוהו. רבה בר רב הונא אמר בשם רב: אפילו תימא רבנן תאמר שמשנתנו כשיטת חכמים, עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה חלוקים עליו חכמים על ר' יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב שכן נאמר לאחר רשימת השרצים: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" ויקרא יא, לא, ומן הריבוי "הטמאים" למדו חכמים לרבות שרצים שבפסוק השני שעורותיהן מטמאים כבשרן, אבל לענין שבת — אפילו רבנן מודו חכמים מודים שיש להם עור נפרד מן הבשר.

7 ומקשים: ולענין שבת לא פליגי אינם חלוקים?! והתניא והרי שנינו בברייתא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, החובל בהן — חייב, אלו דברי ר' יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים: אין עור אלא

8 למה שמנו חכמים ואמרו שמחשיבים את עורותיהם כבשרם. ומקשים: אדרבה להיפך, למה שמנו חכמים שמחשיבים עורותיהם כבשרם אין להם עור! ואמר אביי, הכי קאמר כך אמר התנא בברייתא: אין עור חלוק מבשר אלא למה שלא מנו חכמים, אמר ליה לו רבא: הא הרי "למה שמנו חכמים" קאמר אמר וכיצד יכול אתה להפוך את הגירסה? אלא אמר רבא, הכי קאמר כך אמר: אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים. על הסבר זה מקשים: מכלל סגנון הדברים יוצא שר' יוחנן בן נורי סבור כי הנך נמי גם אותם שלא מנו חכמים מטמאין? והא קתני והרי שנינו להיפך, ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות והם לא מטמאין! אמר רב אדא בר מתנה: תריץ הכי תרץ, תקן כך, וחכמים אומרים: לענין טומאה אין עור למה שמנו חכמים. לפי הסבר זה נחלקו ר' יוחנן בן נורי וחכמים רק בדיני טומאה.

9 ומקשים: ואכתי ועדיין האם ברור כי לענין שבת לא פליגי נחלקו? והתניא והרי שנינו בברייתא: הצד בשבת אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, החובל בהן — חייב, בשרצים שיש להן עורות. ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת — אם נצרר הדם במקום אחד תחת העור אף על פי שלא יצא. ר' יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות. ונמצא איפוא שנחלקו גם לענין שבת.

10 אמר רב אשי: מאן מיהו התנא קמא הראשון — ר' יהודה הוא, דאזיל בתר גישתא שהולך בסברתו אחר המישוש, שיש לו שיטה שונה ואינו מחלק בין השרצים לפי הנאמר הפסוקים, אלא דן על פי מישוש העור אם עור של כל שרץ נחשב נפרד מבשרו או שוה לו. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: הלטאה אף שמוזכרת בפסוק דינה כחולדה, שלדעתו יש לה עור בפני עצמו. אבל רבנן דפליגי עליה חכמים החלוקים עליו על ר' יוחנן לענין טומאה, מכל מקום לענין שבת מודו ליה מודים הם לו שלכל השרצים יש עורות. ומקשים: אי הכי אם כן הוא, אם כן קשה האי לשון זה שנאמר בברייתא "דברי ר' יוחנן בן נורי", שכן "דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו והחולקים עליו " מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שכן גם חכמים החולקים על ר' יוחנן לענין טומאה מסכימים לשיטתו בדין שבת! ומשיבים: זו אינה קושיה, ותני שנה: "דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו".

11 בעא מיניה שאל ממנו לוי מרבי: מנין לחבורה שהיא מכה שאינה חוזרת? אמר לו, דכתיב שכן נאמר: "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו" ירמיהו יג, כג. ומסבירים: מאי מה פירוש "חברברתיו"? אילימא דקאי ריקמי ריקמי אם תאמר שעומדים, שיש בו כתמי צבע בעור הנמר — זה לא יתכן, שכן האי לשון זה "ונמר חברברתיו" אינו מתאים, אלא "נמר גווניו" מבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא, "חברבורותיו" משמעו — חבורותיו — פצעיו, וככושי; מה עורו של כושי אינה חוזרת ומשתנה ללבן, אף חבורה אינה חוזרת.

12 א ועוד שנינו במשנה כי שאר שקצים הצד אותן פטור. ומדייקים: הא הרי אם הורגן — חייב. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר ר' ירמיה: הלכה זו שיטת ר' אליעזר היא, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת — כהורג גמל בשבת. נמצא שהוא החכם הסבור שחייבים על הריגת כל בעל חיים. מתקיף לה מקשה עליה רב יוסף: ושמא לא כן הוא, שכן עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה חלוקים חכמים עליו על ר' אליעזר אלא בכינה בלבד, שאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים שפרין ורבין — לא פליגי נחלקו עליו.

13 וביסודו של דבר שניהם לא למדוה להלכה זו אלא מאילים המאדמים שעורותיהם שימשו לכיסוי המשכן. ר' אליעזר סבר סבור שכדי להתחייב על הריגת בעל חי בשבת צריך שיהיה הוא כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה נטילת חיים בהריגתם, אף כל שיש בו נטילת נשמה, ומשום כך גם כינה חייבים על הריגתה. ורבנן סברי וחכמים סבורים אף הם כי כדי להתחייב על הריגת בעל חי בשבת צריך שיהא הוא כאילים, ואולם בדרך לימוד שונה: מה אילים שהם פרין ורבין — אף כל יצור שפרה ורבה חייבים עליו, וכינה שאינה פרה ורבה אין חייבים עליה. אמר ליה לו אביי לרב יוסף: וכי כינה אין פרה ורבה? והאמר מר והרי אמר החכם: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, הרי שהכינים פרות ורבות על ידי הטלת ביצים! אמר לו: מינא מין הוא של יצורים דמיקרי הנקראים "ביצי כינים", ואולם לכינים עצמם אין ביצים ממש.

14 ועוד הקשה: והתניא והרי שנינו בברייתא במקום אחר העוסקת ברשימת שרצים: טפויי וביצי כינים! ותירץ לו: מינא מין הוא של יצורים דמיקרי הנקראים "ביצי כינים". ועוד הקשה: והרי פרעוש שלדעת הכל הוא פרה ורבה, ותניא ושנויה ברייתא: הצד פרעוש בשבת, ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר! אמר רב אשי: וכי מענין צידה על ענין הריגה קרמית אתה משליך, מקשה?! עד כאן לא שמענו כי פליגי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, אלא דמר סבר שחכם זה, ר' אליעזר, סבור דבר שאין במינו ניצוד, שאין רגילים לצוד ממין זה — חייב בכל זאת על צידתו, ומר סבר וחכם זה, ר' יהושע, סבור: פטור. אבל לענין הריגה — אפילו ר' יהושע מודה שחייב.

15 ב שנינו במשנה כי הצדן לשרצים אם היה זה לצורך — חייב, ושלא לצורך — פטור. ושאלו: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

16 איכא דמתני לה אהא יש ששונים אותה, את הערתו של רב, על משנה זאת: המפיס מורסא בשבת, אם נתכוון לעשות לה פה — חייב, אם להוציא ממנה לחה — פטור. ושאלו: מאן מיהו התנא הסבור כן? ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאין צריכה לגופה — פטור עליה.

17 ואיכא דמתני לה אהא ויש השונים אותה, את הערתו של רב, על משנה זאת: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו — פטור, ואם צדו מפני שנתכוין להשתמש בו לרפואה — חייב. ושאלו: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב יהודה שכך אמר רב: הלכה זו שיטת ר' שמעון היא, שאמר שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

18 ג אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו בדג שטח בגודל מטבע של כסלע — חייב, שדג זה אינו יכול לחיות עוד ונמצא שהרגו כשהוציאו מן המים. אמר ר' יוסי בר אבין: והוא שיבש בין סנפיריו. אמר רב אשי: לא תימא אל תאמר, תבין שיבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי שנעשה במקום הנגיעה בדג מלא רירים הרי זה כיובש.

19 אמר מר בר המדורי שכך אמר שמואל: הושיט ידו בשבת למעי בהמה ודלדל את העובר שבמעיה ממקומו ברחם — חייב. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? שאין נראה לחשוב את העובר שעדיין לא נולד כיצור חי ממש שההורגו יהא חייב עליו. אמר רבא: בר המדורי אסברא הסביר זאת לי, לאו האם לא אמר רב ששת: האי מאן מי שתלש כשותא כשות בשבת מעל ההיזמי וההיגי שהוא טפילה עליהם, מיחייב הריהו מתחייב משום עוקר דבר מגידולו. הכא נמי מיחייב כאן גם כן, בעובר הריהו מתחייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי: האי מאן מי שתלש